החלטה בתיק רע"פ 8257/12 - א'

א.        בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי מרכז (סגן הנשיא השופט טל, השופט ד"ר סטולר, והשופט ארנון) מיום 30.10.12 בתיק ע"פ 57904-05-12, בגדרו התקבל באופן חלקי ערעור המבקש על פסק דינו של בית משפט השלום ברחובות (השופטת קיסר) מיום 21.5.12 בתיק ת"פ 17102-03-11. בית משפט השלום הרשיע את המבקש בשתי עבירות של מעשים מגונים בקטינה שטרם מלאו לה 14 (לפי סעיפים 348(א) ו-345(א)(3) לחוק העונשין, תשל"ז-1977, והיא בת שמונה לעת המעשים) וזיכה אותו מריבוי מעשים שיוחסו לו בכתב האישום; על המבקש הושת עונש של שלוש שנות מאסר בפועל (בניכוי ימי מעצרו), מאסר על תנאי ופיצוי בסך 25,000 ש"ח למתלוננת. בית המשפט המחוזי קיבל חלקית את ערעורו של המבקש, זיכהו מחמת הספק מאחת משתי העבירות שיוחסו לו, והטיל עליו עונש מאסר בפועל של 21 חודשים; יתר רכיבי גזר הדין נותרו על כנם. הפרשה עניינה עבירות מין בקטינה, והבקשה הנוכחית מצומצמת לשתי סוגיות: הראשונה, האם קיימת חובה לעמת קטין המעיד בפני חוקר ילדים עם גירסת הנאשם; והשניה, מהו רף ההוכחה הנדרש לצורך קביעת נסיבות לחומרה בעת גזירת הדין.

רקע והליכים

ב.        נוכח היקפה המצומצם של המחלוקת והבקשה איני נדרש לדברים בפירוט רב. המבקש הורשע כאמור, לאחר שמיעת הוכחות, ונידון לעונשים המצוינים מעלה. המתלוננת היא ידידה של בנו של המבקש, והיא בתה של אחת השכנות שעמה היה מצוי המבקש בקשר מיני מחוץ לנישואים (להלן אם המתלוננת). כעולה מהכרעת הדין (מיום 31.1.12) בשני אירועים שונים במהלך חודש פברואר 2011, בעת שהגיעה המתלוננת לשחק עם בנו של המבקש, הושיב המבקש את המתלוננת על ברכיו, הניח מעליה כריות ואז הכניס את ידו מתחת לתחתוניה ונגע באיבר מינה באצבעותיו.

פסק דינו של בית משפט השלום

ג.        הכרעת הדין התבססה בעיקר על עדות המתלוננת בפני חוקרת הילדים (לפי חוק לתיקון דיני הראיות (הגנת ילדים), התשט"ו-1955; להלן החוק), ועל התרשמותה של החוקרת כי המתלוננת חוותה את המעשים שעליהם סיפרה ללא התערבות גורמים חיצוניים. בית המשפט התרשם, כי מדובר בעדות ברורה, קוהרנטית, כנה ומפורטת, ובמכלול הנסיבות מהימנה עליו. בהמשך, בהכרעת דין מפורטת ניתח בית המשפט את הראיות שהוצגו בפניו, ביניהן עדותה של חוקרת הילדים, ועדויות אמה של המתלוננת ואביה. בית משפט השלום מצא כסיוע ראייתי לעדות המתלוננת (כנדרש על פי סעיף 11 לחוק), בין היתר, את עדות הוריה ועדות הפסיכולוגית שטיפלה בה, באשר למצבה הפיסי והנפשי לאחר האירועים; וכן את עדות המבקש עצמו לפיה בפגישה עם הורי המתלוננת הודה כי נגע באיבר מינה של המתלוננת ללא כוונה, והסכים ללכת לטיפול.

ד.        יש לציין כבר עתה, כי בית המשפט התייחס לטענות המבקש בדבר מחדלי חקירה, ביניהם אי-חקירתה של המתלוננת בדבר גירסתו (הטענה שבבקשה הנוכחית לעניין ההרשעה); הוטעם, כי אין בכך כדי לכרסם במסכת הראיות הקיימת, שכן גרסתו היתה שונה מכל וכל מזו של המתלוננת. כאמור המבקש הורשע והושתו עליו העונשים המצוינים מעלה.

פסק דינו של בית המשפט המחוזי

ה.        ערעור המבקש לבית המשפט המחוזי התקבל באופן חלקי (ביום 30.10.12). בית המשפט המחוזי קבע, כי פסק דינו של בית משפט השלום מנומק היטב, ואין הצדקה להתערב בממצאי המהימנות שקבע. בית המשפט המחוזי קבע, לאחר שצפה בעצמו בקלטות החקירה המצולמת ועיין בעדויות הנוספות, כי גירסת המתלוננת מהימנה גם עליו. הוטעם, כי יש לאמץ את התרשמותה המקצועית של חוקרת הילדים, ואת הזהירות שבהכרעתו של בית משפט השלום בהחלטתו לזכות את המבקש מריבוי עבירות שיוחסו לו בחלק הכללי של כתב האישום. עוד הוטעם, כי בנסיבות דידן אין מקום לדרוש ראיות סיוע ברף המקסימלי, אך בכל מקרה יש בחומר הראיות כדי לסייע לעדות המתלוננת; בין היתר, תיאור מצבה הנפשי והפיסי בסמוך לאירועים על ידי אמה וראשית הודייתו של המבקש, כי נגע באיבר מינה של המבקשת ללא כוונה.

ו.        בית המשפט המחוזי דן אף הוא בטענתו של המבקש בדבר מחדלי חקירה, ובפרט בטענתו כי העובדה שהמתלוננת לא עומתה עם עדותו מצדיקה זיכוי מלא מן העבירות, ודחה אותן. הוטעם כי: "אין בעובדה שהקטינה לא עומתה עם טענות המערער [המבקש- א"ר] באשר להתנהגותו כלפיה משום מחדל לאור תאורי הקטינה את התנהגותו המינית של המערער כלפיה, שסותרים באופן קוטבי את דברי המערער" (פיסקה 10 לפסק הדין; ההדגשה הוספה - א"ר). לבסוף, וחרף האמור, קבע בית המשפט המחוזי, כי מתעורר ספק האם עדותה של המתלוננת מתייחסת לשני אירועים נפרדים (שאלה אליה נדרש גם בית משפט השלום) ולפיכך יש לזכות את המבקש מאחת העבירות המיוחסות לו (המתוארת בפיסקה 3 לכתב האישום). הוטעם כי נוכח קוי דמיון רבים בין תיאור שני האירועים על ידי המתלוננת, לרבות באשר לבקשת המבקש ממנה לשבת על ברכיו, מעשי בני משפחתו של המבקש בזמן המקרה ולאחריו וזהות באשר לתוכן המעשים - מתעורר ספק שמא מדובר באירוע אחד מתמשך; ספק אשר ממנו צריך ליהנות המבקש. לפיכך קיבל בית המשפט המחוזי את הערעור במובן זה שזיכה את המבקש מעבירה אחת של מעשה מגונה, והותיר את ההרשעה בעבירה השניה על כנה. בהתאם לתוצאה זו קיבל בית המשפט המחוזי גם את הערעור על חומרת העונש והעמיד את עונשו של המבקש על 21 חודשי מאסר בפועל (בניכוי ימי מעצרו); יתר רכיבי גזר הדין נותרו על כנם.

הבקשה

ז.        כאמור בפתח הדברים, כלפי פסק דינו של בית המשפט המחוזי הוגשה הבקשה הנוכחית (מיום 14.11.12) ובה נטען, כי פסק הדין מעלה שתי שאלות משפטיות החורגות מעניינם הקונקרטי של הצדדים. הראשונה היא, כי במצב דברים בו ידועה לחוקר ילדים גירסת ההגנה מראש, מוטלת עליו חובה לעמת אותה מול הקטין הנחקר; זאת כביטוי לזכותו של נאשם להליך הוגן, במצב בו הנחקר אינו חשוף לחקירה נגדית.

ח.       בית המשפט המחוזי נתן משקל לחומרת המעשים, ובין היתר לכך שלפי עדות המתלוננת המבקש "הכניס את אצבעותיו לאיבר מינה". המבקש טוען, כי עניין זה מעלה את השאלה השניה והיא מהו רף ההוכחה הנדרש לצורך קביעת נסיבות לחומרה, אשר כלפיהן לא נדרש המבקש להתגונן ולא נזכרו - כך נטען - בכתב האישום. לצד הבקשה לרשות ערעור הוגשה בקשה לעיכוב ביצועו של עונש המאסר, הקבוע ליום 20.11.12.

הכרעה

ט.       לאחר העיון אין בידי להיעתר לבקשה. חרף האמור סבורני כי הבקשה אינה מעלה לאמיתה שאלה משפטית או ציבורית החורגת מעניינם של הצדדים. כידוע רשות ערעור ב"גלגול שלישי" נשקלת במקרים המעוררים שאלה רחבה שאינה תחומה ליישום הדין במקרה הקונקרטי (ראו רע"פ 6481/95 ימין נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 23.10.95). ענייננו אינו בא בגדרם של אלה, כפי שאפרט להלן.

י.        השאלה הראשונה שהעלה המבקש, והיא עיקר טענתו - ועניינה כזכור אי-עימותה של המתלוננת עם גרסתו על-ידי חוקרת הילדים - נדונה בפני שתי הערכאות הקודמות והוכרעה כדבעי. בית משפט השלום הטעים כי:

"באשר לכך שהיא [חוקרת הילדים - א"ר] לא עימתה את המתלוננת עם גרסת הנאשם [המבקש- א"ר] כי הוא סידר את חולצתה במכנסיה ותו לא, השיבה חוקרת הילדים כי היא היתה מודעת לגרסה זו מחומר החקירה שקראה לפני שקרה את המתלוננת, אולם גירסה זו כה שונה מתיאורה המפורט של המתלוננת, שלא היה מקום להציג לה גרסה זו, והיה די בשאלות ובעימותים שעשתה לה במהלך החקירה... חוקרת הילדים הוסיפה והסבירה שככלל, בחקירה הראשונה מעמתים את הקטין עם טענה של הנאשם כי הדברים שמסר הקטין אינם נכונים, כפי שנעשה במקרה דנן. ככל שגרסת החשוד הינה הכחשה של האירוע לא חוזרים ומעמתים את הקטין עם גרסה זו. במקרה דנן, כאמור, נוכח העובדה שגרסתו של החשוד מהווה למעשה הכחשה מוחלטת של תיאורה של המתלוננת, עליה ידעה קודם לחקירת המתלוננת, לא היה מקום לחוקר את המתלוננת על כך או לבצע חקירה משלימה" (עמ' 212-211 להכרעת הדין, מיום 31.1.12; ההדגשה הוספה - א"ר).

על קביעה זו חזר - כנזכר מעלה - גם בית המשפט המחוזי. סבורני, כי בכך מיצה המבקש את ימיו בפני בתי המשפט ואין עילה לדיון שיפוטי נוסף בנדון. לגופו של עניין אציין, כי התשובה לשאלה שהוצבה תלויה בנסיבות; הגם שעל פניו עימות הקטין הנחקר עם גרסת החשוד הוא רצוי אין לקבוע כלל שיפוטי גורף, שאין אחריו ולא כלום, המגדיר חובה לעשות כן. חוקר הילדים הוא בעל הסמכות המקצועית לפי החוק לערוך את החקירה ולהביא בפני בית המשפט את גירסת הקטין (ולשם כך נקבע כידוע החריג בסעיף 9 בחוק לפקודת הראיות). גם אם השכל הישר מורנו שעימות כאמור יש בו ערך, ייתכנו מקרים שאין בו הכרח או אין לו מקום ותועלת. במיוחד כאשר יתכן נזק לילד או לילדה הנחקרים, אך גם במקרים אחרים, כעניין שבשיקול דעת - אף כי אשוב ואטעים שהדבר רצוי. בנידון דידן, התרשמה חוקרת הילדים, כי אין טעם לעמת את המתלוננת עם גרסת המבקש, שכן עיקר גירסתו היה כפירה מלאה בגירסה המפורטת שנמסרה על ידי המתלוננת. שתי הערכאות בחנו את העניין לעומק, ולא מצאו בכך מחדל חקירה או פגם המביא לספק בהרשעת המבקש. הדבר אינו מצדיק גלגול שלישי. ועוד יש לזכור, ולכך חשיבות רבה, כי הרשעת המבקש לא התבססה על עדות המתלוננת לבדה אלא גם על סיוע שנמצא ביתר חומר הראיות.

י"א.     באשר לשאלה השניה שהעלה המבקש - "בהעצמת המעשים" כחלק מגזר הדין - אף היא אינה מצדיקה מתן רשות ערעור. בסופו של יום, חרף אופן הצגתם של הדברים, עסקינן בחומרת העונש שנגזר על המבקש, סוגיה שאיננה מצדיקה ככלל התערבות בגלגול שלישי (ראו רע"פ 1174/97 רפאלי נ' מדינת ישראל (לא פורסם)). אמנם בכתב האישום צוין בסעיף 4 (בו אושרה ההרשעה) כי "הניח הנאשם כריות על ברכיה של הקטינה ואז הכניס את ידו מתחת לתחתוניה ונגע באבר מינה באמצעות אצבעותיו" (ההדגשה הוספה - א"ר), ואילו בתי המשפט התייחסו ל"הכנסת" אצבעותיו לאיבר מינה (לפי עדות המתלוננת). אולם אין בכך להלום את טענת המבקש, כי עונשו נקבע "על יסוד 'עובדות' שלא יוחסו לו בכתב האישום ומפניהן לא נתבקש להתגונן". ראשית, משעלה נושא הכנסת האצבעות בעדות המתלוננת, ואף אם לא נכלל כך בכתב האישום, היה הדבר לנגד עיני המבקש ולא בא לו בהפתעה. כזכור המבקש זוכה מחמת הספק מאחד האירועים שיוחסו לו בכתב האישום נוכח הדמיון שביניהם; בית המשפט המחוזי אף עמד על כך, כי יתכן שמדובר באירוע מתמשך. בית המשפט המחוזי אף לא שינה את סעיפי האישום או ממהות ההכרעה - גירסת המתלוננת נותרה כבסיס העקרוני להרשעה, וכזכור גירסת המבקש היתה התיחסות שונה לחלוטין לאירוע ולא התמקדות בפרטי נסיבותיו. ומכל מקום, ובסופו של יום, גם אם יכלו בתי המשפט להסתפק בדונם בגזר הדין באמור בכתב האישום - הנגיעה באיבר המין - די היה בכך לכשעצמו להצדיק את העונש שהושת, שאינו חורג מן הרף המקובל.

י"ב.     סוף דבר, איני נעתר לבקשת רשות הערעור, ועל כן מתייתרת הבקשה לעיכוב ביצוע. המבקש יתייצב לריצוי עונשו ביום 20.11.12, כנקבע על-ידי בית המשפט המחוזי.